במסגרת המסעות שלי בעקבות יונה וולך (מופע שעולה בקרוב), עליתי השבוע לבית של זלדה (המשוררת זלדה) שהתגוררה בירושלים.
החניתי בשוק הבוכרי ברחוב יואל מול החנות של יעקב שמתקן כובעים וצעדתי לשכונת כרם אברהם.
סמטאות צרות בין בתי אבן ישנים ומוזנחים הגונזים בתוכם סודות וסיפורים. בשכונה המולה, קניות, ניקיונות, הכנות לקראת החג.
הגעתי לבית של זלדה שברחוב צפניה. התקרבתי לגדר המפרידה בין המדרכה לחצר פנימית,
הרמתי את המצלמה לצלם את המרפסת של זלדה וכמו מתנה משמים יצא לחצר משה בריזל השכן של זלדה אברך חייכן וחביב .
"שלום צדיק" הוא ברך אותי, החזרתי ברכה ושאלתי "אתה גר כאן, הכרת את זלדה?". בוודאי, 48 שנים אני חי כאן, דלת עץ דקה הפרידה בין הדירות שלנו.
תסתכל באיזו צניעות חיה הצדיקה הזו. החיצוניות לא העסיקה אותה, היא הייתה כל כולה בעולם פנימי משלה, בעולם הרגש, באהבת החיים, אהבת האדם, בחוויה הדתית ובכתיבת "סיפור לאלוהים", כך היא הגדירה את הכתיבה שלה והיא בכלל לא רצתה לפרסם את השירים שכתבה.
לקח לה 30 שנה של כתיבה עד שהוציאה את ספר השירים הראשון שלה. הוא המשיך וסיפר על החיים בשכנות לזלדה.
נפרדתי ממנו וצעדתי בשביל פנימי שהוביל לחצר המרוצפת בשאריות של מרצפות שונות.
ישבתי בחצר על מדרגה סדוקה התבוננתי סביב. הצניעות בחייה של זלדה השתקפה גם בשיריה. את חייה הפשוטים, את הדלות והעוני, תארה זלדה בשירה כהיכלות פאר, ארמונות על שפת הירח וראתה את יופיו של העולם בדרכה שלה. מתבונן ומבין– זכיתי בעוד שיעור חשוב לחיים.

משפט השבוע 

"בלילה ההוא כאשר ישבתי לבדי בחצר הדוממת והתבוננתי אל הכוכבים - החלטתי בליבי,
כמעט נדרתי נדר - להקדיש ערב-ערב רגע אחד, רגע קט ויחיד ליופי הזה הזורח...... 
בלילה ההוא כשישבתי לבדי בחצר הדוממת גיליתי פתאום שאף ביתי בנוי על החוף,
שחיה אני על שפת הירח והמזלות, על שפת הזריחות והשקיעות."

 זֶלדָה

שבת שלום - יואל שתרוג - אדמה יוצרת