כשהייתי ילד החלום היה לקבל אופניים. זה לא קרה!
אופניים היו סטטוס, היה בשכונה את ההוא שהיו לו אופנים מתקפלים, והעולה החדש שהביא איתו מרוסיה אופניים צבעונים
ובר המזל שקיבל לבר מצווה אופני ספורט עם הילוכים וכידון מעוגל.
הרכיבות הראשונות שלי היו על האופניים של דולי הדוורית, היא הייתה מגיעה עם אופניים שחורים כבדים של הדואר, על הסבל מאחורה היה סל גדול עם מכתבים.
כשהיא הייתה עולה לשתות קפה עם אמא שלי הייתי לוקח את האופניים שלה מתרגל, נופל, מנסה שוב ובסוף רכבתי גאה ומאושר ברחובות השכונה.
לאחר ניתוח עמוק של הבעיה וההכרה בסבירות הנמוכה שיתרחש נס ואקבל אופניים הורדתי מעליית הגג אופניים חלודים שהיו של אבא שלי בצעירותו.
שייפתי, צבעתי, שימנתי, הוספתי חלקים חסרים מגרוטאות שמצאתי, אומנם הגלגל הקדמי היה קצת עקום, הבלמים לא ממש עבדו, השרשרת חרקה ומדי פעם נפלה אבל סוף סוף היו גם לי אופניים.
הן נשאו אותי לכל מקום, חוויתי את ההנאה שברכיבה, את תחושת החופש, את התובנה שכמו בחיים - צריך כל הזמן להסתכל קדימה, לשמור על שיווי המשקל, כל עוד אני בתנועה לא אפול ואם קל מדי...סימן שאני בירידה.

יואל שתרוג - אדמה יוצרת