שלום חברים, צלמים, ושוחרי אמנות
שנים רבות פקדתי כל יום את מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
בתחילת דרכי עבדתי בחברה להגנת הטבע ולאחר מכן במערכת המגזין "מסע אחר" ושניהם ממוקמים סמוך לתחנה.
צילמתי והנחתי סדנאות צילום רבות במתחם התחנה.
אהבתי אותה כמו שהיא: מוזנחת, מצועצעת, מלוכלכת. אהבתי את הסמטאות, הדוכנים, הקולות, הטעמים.
את הריחות של דוכני הפלאפל, עשן האוטובוסים ומאפיית הפיתות שיצרו יחדיו ריח של תבלין מיוחד מארץ רחוקה.
אהבתי את הצבעוניות והתיידדתי עם יפית, "פיה" שעבדה ברחוב השרון, נשמה יפה ואבודה.
ג'וני, מבקש מקלט מאריתריאה שהכרתי לאחרונה, הזמין אותי לטייל אתו בסמטאות התחנה שלהיום.
החניתי במקום בו ניצבו רציפי האוטובוס לירושלים, בדיוק במקום בו עמדו זה לצד זה מוטי מוכר העיתונים ורפי מוכר הבורקס שהיה מחמם את הבורקס שאשתו הכינה על מגרת פחמים, חוצה את הבורקס במיומנות ומכניס פנימה ביצה קשה חומה חמה.
נפגשתי עם ג'וני ברחוב נווה שאנן בכניסה לקולנוע מרכז. המבנה כיום עזוב ומוזנח. לאורך הרחוב מבקשי מקלט רבים, חלקם בבגדי חג יושבים לצד קרן שמש חורפית נעימה. חנות הנעלים של יוסי הפכה לחנות המוכרת כלים ותבלינים אתיופים. משמאל במקום שהייתה "חנות המפעל" של הקסטות (קלטות) המזרחיות יש כיום חנות סמרטפונים בבעלות סודני.
אנחנו חולפים על פני דוכן עזוב, אני נעצר לצלם "תשמע ג'וני, לפני שנים מכרו כאן בייגלה עם זעתר, ואם היית אומר את "מילת הקוד" במקום זעתר, היית מקבל מנת חשיש מגולגלת בנייר עיתון" ג'וני צוחק "כיום בכל מקום ובגלוי ניתן לקנות חשיש ועוד חומרים נוספים".
חנות הבגדים של קוג'אק הפכה לבית קפה שלפועלים מתורכיה.
בהמשך הרחוב במתחם בית הקפה הפינתי בתוך ענן של עשן סיגריות יושבים פועלים סינים ובוהים בסרט אהבה סיני.
"הפיות" שעבדו ברחוב פיין בסמוך לסניף הדואר, עברו לרחוב המקביל בו היו תחנות האוטובוס לצפון.
הפיות, חלקן זרות ממזרח אירופה, עומדות בפתח "המכון המחודש" עם איפור כבד, לבוש תואם ועם חיוך עצוב מנסות לצוד לקוחות.
כשהן רואות אותי מתקרב עם מצלמה, נבהלות ונכנסות פנימה.
ג'וני מרגיש שלא בנוח ומציע "עזוב, נחזור לכאן בהזדמנות בלי מצלמה, בוא נלך לאכול משהו" הוא מוביל למסעדה אריתראית שבשדרות הר ציון בדרך אני שותק, מתבונן בעזובה, בקירות המתקלפים, בתריסים המוגפים, בכביסה הצבעונית שמתנופפת כמו דגלים. חבורות של מבקשי מקלט שרועים על הדשא בגינה שבצומת, עם מבט חסר תקווה.
מסתכל לעצב בעיניים ותוהה איך הזיכרון יכול להיות ערמומי ולתעתע בנו.
זיכרון הוא סיפור אישי שנכתב בראש, התחנה הישנה היא פרק מסיפור חיי, חוזר אליה מידי פעם ופוגש אותה ממקום אחר - שלה ושלי.
משפט השבוע
"אתמול הוא רק הזיכרון של היום,
ומחר הוא החלום של היום"
ג'ובראן חליל ג'ובראן
כתבת השבוע
התחנה המרכזית הישנה בתל אביב
באוגוסט 1993, בא הקץ על פעילות התחנה המרכזית הישנה בתל אביב שפעלה בדרום העיר במשך 52 שנה.
חזרנו לפעילות גם באולמות
עולם ומלואו אצלכם בסלון, במשרד או בכל מקום שתבחרו.
יואל שתרוג יגיע אליכם למופע פרטי - אישי,
עם מגוון של 60 הרצאות ומופעים מרתקים בנושאים שונים ומגוונים.
שבת שלום –יואל שתרוג – אדמה יוצרת
טיפקס - התחנה הישנה "הייתי יורד בתחנה הישנה והיא הייתה לי מדינה אחרת, מדינה של מציאות בהמתנה"
