בשבוע שעבר ירדתי לקיבוץ חולית עם פנינה (חברת ילדות), שהיא חברת הקיבוץ ששרדה את אירועי 07.10
ואתנו גם (אחותה הקטנה) צליל. אבא שלהן (ניצול שואה) נרצח בחדרו בקיבוץ עם המטפל שלו.
צליל הלכה לבית של האבא לחפש זיכרונות ששרדו את הפוגרום ופנינה למה שהיה הבית שלה.
כל תכולת הבתים מפוזרת על הרצפה. שברי צלחות, טלוויזיה מרוסקת, מסמכים, כלים וציוד נוסף, הכל הושחת. אספנו מספר תמונות ופריטים נוספים ששרדו ויצאנו למשימה בשבילי הקיבוץ: פנינה מצוידת ב"מחברת התמימות" כך היא כינתה אותה, מחברת בה רשימת בקשות של חברי הקיבוץ ששוהים כרגע בעין גדי.
שכנה שביקשה: "חפשי את הדרכון שלי, הוא על המדף העליון משמאל בחדר השינה" - הבית שרוף, החדר מפויח ואין זכר לדרכון.
חברה שביקשה לבדוק "מה עלה בגורלה של מעטפה חבויה בספר עם שטרות של יורו" כמובן שאין זכר למעטפה וליורו ואחר שמבקש "תביאי לי את המחשב הנייד שלי הוא בשידה במגירה התחתונה" השידה מרוסקת, מה שהיה בה מפוזר על הרצפה ואין זכר למחשב.
פנינה המשיכה לבית הבא עם רשימת התמימות. ואני החלטתי ליצור לי מחברת תמימות משלי עם תמונות שונות, אופטימיות.
את ההרס והחורבן כבר צילמו מכל זווית, אני בחיפוש אחר התקווה והתמימות..... מחפש את החלום, האשליה, השפיות שעוד קיימת בין שבילי הקיבוץ ואצלי עמוק בפנים..
חלפתי על פני שורת בתים שרופים, אחרים מסומנים בספריי אדום או במדבקה שמאשרת שהבית נבדק.
הקיבוץ עזוב, גינות ירוקות, נרקיסים פורחים, אופני ילדים בצידי הדרך, על מתקן פלסטיק כביסה יבשה, בגדי תינוק שנתלו לפני למעלה מחודשיים.
הזמן קפא, עצר מלכת.
מצלם דימויים למחברת התמימות שלי וחושב על זה שבימים אלו רצוי שלכל אחד תהיה מחברת תמימות שכזו עם דימויים טובים בתוך כל התסכול הגדול.

פנינה, חברת ילדות יקרה ואהובה. מזה 50 שנה שאנחנו צועדים יחד בשבילים שונים, מלווים, תומכים ומעודדים בימים טובים וגם בקשים.

יואל שתרוג - אדמה יוצרת ינואר 2024