כשמפלס הלחץ והתסכול עלו ירדתי לכמה ימים לערבה. התמקמתי "בסוף העולם" בקתה קטנה בלב מטע תמרים הנושק לגבול ירדן.
רוב הזמן אין קליטה בנייד, כשמדליקים את הדוד אין חשמל, המים שבברז לא ראויים לשתייה, אף אחד לא מגיע לכאן במקרה.
שקט, שלווה, נופי בראשית, שקיעות מכשפות במרפסת הצופה למטע וכשהחושך יורד בשמים מתחיל מופע מהפנט של כוכבים, העגלה הקטנה, הגדולה והדובה שמשקיפה עליהן מהצד ועוד כוכבים שמתגלים רק במדבר ויוצרים מראה אינסופי. קפה של בוקר אל מול הזריחה
"דוד ויהונתן" שני חמורים המתגוררים במטע מתקרבים בסקרנות, באו לבדוק מי הזר שהגיע למדבר. יונתן מכשכש בזנב ומתקרב אלי בעליזות מנסה להתיידד,
דוד משקיף עלינו מהצד כאילו אומר ליונתן "עזוב אתה סתם מתאמץ קלטתי אותו הוא לא ייתן לך מהקפה שלו שלא לדבר על הקרקר שהוא אוכל" הוא צדק, שניהם הסתובבו ונבלעו במטע. המרחבים הללו משכיחים הכל, דוחקים הצידה כל מחשבה, הראש עובד בתדר אחר, תדר מדבר. הצהוב הזה כובש אותי משתלט עלי.
המדבר עם העוצמה שבו שואב אותי פנימה מאפשר לי למצוא את עצמי
ואז... משחרר ונותן לי ללכת לאיבוד.
(גל הבת הצעירה {24} שלי ירדה לערבה לשנה - זכיתי למספר ימים ללכת לאיבוד אצלה בבקתה)
יואל שתרוג - אדמה יוצרת
A-WA - "Habib Galbi"
