סיציליה, הגעתי לרגוזה לקראת השעה 13:00, הרחובות היו ריקים, כל החנויות סגורות, מצאתי חנייה בכחול לבן בסמוך לכיכר הדואומו.
כיכר העיר ריקה, מספר כסאות מיותמים מסודרים סביב שולחנות, בתי הקפה היו סגורים.‍,
 ניסיתי להבין אם צריך ואיך משלמים עבור החנייה, לא היה שום שלט ואף אחד שניתן לשאול אותו, שקט, דממה!
בקצה הכיכר הבחנתי במסעדה קטנה שהדלת שלה פתוחה.  
נכנסתי, האור כבוי, מאוורר תקרה הסתובב ברחש קל ולצד הדלפק מצאתי את אנטוניו בעל המקום מנמנם על כיסא עץ, "סליחה סניור" הוא פקח עין הרים את הראש ועשה תנועה עם היד כאילו גירש זבוב.
ניסיתי להבין אם הוא עושה לי סימן לצאת או שבאמת זבוב מטריד אותו, "סליחה סניור" חזרתי שוב, הוא התיישב והתבונן בי  "איפה כולם, העירה ריקה" שאלתי. הוא הצביע על השעון שמעל הדלפק וענה "זו השעה השישית", לא הבנתי התבוננתי בשעון וניסיתי להבין מה היא השעה השישית והוא גער בי "זה זמן הסְיֶיסְטָה, כולם ישנים עכשיו" התנצלתי ושאלתי אם צריך לשלם על החנייה בכחול לבן והוא ענה "אתה לא צריך לשלם, גם השוטרים ישנים עכשיו, תחזור ב 16:00 ואמכור לך תו חנייה"
התנצלתי שהפרעתי לו בשעה המקודשת,  הוא חייך והרגיע "זה בסדר הייתי צריך לקום, יש לי תבשיל בתנור שצריך להוציא לפני שיישרף". התיישבתי בחוץ בשקט הזה ובחנתי את התפריט. אנטוני  הצטרף אלי אחרי מספר דקות, ניגב את הידיים בסינר. שוב התנצלתי ושאלתי מה יש לך צימחוני, הוא לא ענה.
קם וחזר עם מגש עליו: צלחת קפונטה (ירקות מבושלים) לצידה צלחת קטנה עם שני כדורי ארנצ'יני (כדור אורז ממולא בגבינה מקומית, מצופה בפרורי לחם ומטוגן) ולחם לבן – תמצית האושר....! בזמן שאכלתי הוא הסביר לי "זו מסורת עתיקת יומין, עוד מימי הרומאים, סופרים שש שעות מתחילת יום העבודה, אוכלים והולכים לישון, זו השעה השישית - הסְיֶיסְטָה"  סיימתי את המנה שהוא הגיש לי, נמתחתי בכיסא ואמרתי לו "אנטוניו, זה היה מושלם, הבנתי את הרעיון, תגיד, יש לך כאן איזו פינה שבה אני יכול לממש עכשיו את זכותי לשעה השישית?" אנטוניו צחק וחזר מהמטבח עם שני ספלוני אספרסו וחשבון.‍
‍הרעיון נפלא!!! גאוני! אימצתי, אני קורא: שתוחזר אצלנו הסְיֶיסְטָה לאלתר! אני מקים תנועה חדשה: "שלאף שטונדה עכשיו"

יואל שתרוג - אדמה יוצרת