שנים לפני עידן הקורונה יצאתי לברצלונה בעקבות הספר צילה של הרוח. 
אחר הצהרים גשום ואפרפר, על גבי תיק גב ובו מצלמה, מחברת עבה והספר צילה של הרוח.
צעדתי בסמטאות ברצלונה בדרכי לרובע הגותי,
פתחתי את הדלת לקפה פטריצול (Petritxol Cafe) הממוקם בלב הרובע. הפעמון שמעל הדלת צלצל ובישר על בואי, צעירה מקומית חביבה ניגשה אלי וברכה אותי "אולה", החזרתי "אולה" והתיישבתי בסמוך לחלון הפונה לסמטה הסמוכה.
היא נגשה אלי ופתחה בשיחה בספרדית. התנצלתי, עצרתי אותה ואמרתי: "סורי, נו אבלה אספניול"
היא החזירה חיוך גדול, הציגה את עצמה לוצ'יה והציעה לי לטעום את הצ'וקולטה קליינטה שהם מכינים (שוקו חם וסמיך) המוגש עם מאפה מקומי צ'ורס.
אני מאנשי הקפה אבל הפעם החלטתי לגוון. הוצאתי את הספר ואת המחברת שלי ונשאבתי לברצלונה של 1945 לימים שלאחר מלחמת האזרחים בספרד, הספר כישף וריגש אותי.  לוצ'יה הגיעה עם מגש קטן הגישה לי את הצ'וקולטה ושאלה: "את הספר אני מזהה לפי הצילום אבל מה זו השפה הזו?" עברית עניתי, והיא המשיכה "אתה יודע שלספר הזה יש חיים משלו במיוחד כאן ברובע הגותי"  הפעמון שמעל הדלת צלצל והיא נגשה לקבל את האורח הבא. 
הוא לקח קפה בחד פעמי ויצא, לוצ'יה חזרה לדלפק סידרה את העוגות והשוקולד ומדי פעם הגניבה מבט סקרן לכיוון השולחן שלי.
אני עמוק בתוך הסיפור, מדי פעם לוגם לגימה קצרה מבלי להוריד את העיניים מהספר ומסמן לי משפטים שאוהב:
"ספרים הם כמו מראות: רואים בהם רק - מה שיש בפנים"
הפעמון שעל הדלת צלצל, הדלת נפתחה, משב רוח קריר חדר לבית הקפה,
לוצ'יה ואני הרמנו את הראש והבטנו לכיוון הדלת אף אחד לא נכנס, הדלת נסגרה מעצמה.  
לוצ'יה הסתכלה עלי חייכה ולחשה לי:  "צילה של הרוח"

משפטהשבוע 
‍"אחת ממלכודות הילדות היא שאין צורך להבין משהו כדי להרגישבו.
וכאשר המחשבה מסוגלת להבין מה קרה, הפצעים שבלב כבר עמוקים מידי"

‍
קרלוס רואיס סאפון
(מתוך הספר "צילה שלהרוח" )

‍