קוֹרְלֵאוֹנֶה, סיציליה, מכוון את המצלמה לנערה עם שמלה פרחונית שעומדת בפינת הרחוב.
דרך עינית של המצלמה אני מזהה מצד ימין איטלקי כבן 70 צועד במהירות לכיוון שלי, חליפה אפורה, כובע לבן, שפם קטן, נראה כאילו יצא מסרט איטלקי.
הוא ניצב מעלי "צילמת אותי?" אני מוריד את המצלמה "לא, לא צילמתי אותך" הוא לא מאמין "תראה לי את התמונות האחרונות שצילמת"
אני מראה לו. למזלי הוא לא בין התמונות, האיש נרגע קצת, מתנצל ומפרגן "תמונות יפות, למה אתה מצלם?"
אני מנסה להסביר לו: "אוסף חומרים למופע על סיציליה" הוא מקשיב מחייך ומסביר בזהירות "אצלנו במשפחה, זרים לא מצלמים אותנו"
אני מביט בו במבט של אחד שלא מבין" תקשיב אתה בקורלאונה, אם אתה רוצה לחזור לארץ שלך, אל תצלם אנשים שאתה לא מכיר"
את האמת התוודיתי: "ראיתי אותך מרחוק ניסיתי לצלם אבל המלצר הסתיר אותך כל הזמן".
הוא צחק, "בכוונה הוא הסתיר, ראינו אותך מכוון את המצלמה. אני אוהב את הכנות שלך.
תשמע: אותי אתה לא יכול לצלם אבל יש לי משהו שיכול לעניין אותך, אתה אוהב הפתעות?"
עלה בי חשש קל אבל האיש נראה לא מזיק. צעדנו יחד בסמטאות העיר עד לדלת עץ גדולה
"זה הבית של סבא שלי, אבא שלי נולד כאן, חלק מהילדות שלי עברה כאן בבית הזה, כבר שנים שאני מנסה ללא הצלחה למכור אותו עם כל התכולה שלו.
כל מי שמתעניין מגיע לשער, מזהה את הבית מסתובב ולא חוזר.רוחות העבר עוד נושבות בו".
הוא מוציא מפתח גדול, הדלת נפתחת בחריקה ואנחנו נכנסים למבואה.
בפינה מזרקת מלאך, אני מבקש רשות לצלם ומבטיח שהוא לא יהיה בתמונות, עולים במדרגות, נכנסים לסלון גדול ומפואר בו התכנסה "המשפחה" לפגישות עבודה.
על אדן החלון עציץ פח עם פרחים מפלסטיק, חדר העבודה של סבא, חדרי השינה, חדר ילדים עם עגלה ישנה, חדר ביליארד עם גרמופון ישן, מטבח גדול שסיפק ארוחות להרבה אנשים. ואז הוא מצווה עלי "קח נשימה עמוקה" אנחנו יורדים במדרגות תלולות המובילות למרתף שנראה כמו אתר צילומים לסרט אימה.....
הוא צוחק "זו לא תפאורה, זה חלק מהעבר המשפחתי שלי, טוב שהקירות לא מדברים"
נראה שהזמן עצר מלכת: ספרים ישנים, כלי נשק, תאי מעצר, מכשירי עינויים.
אני נסער והוא מרגיע אותי: אבא שלי תמיד אמר "בעיות קיצוניות לרוב דורשות פתרונות קיצוניים"
יוצא משם, נושם לרווחה ומרגיש כאילו חוויתי חלק מההיסטוריה של "המשפחה" - כל אחד והמשפחה שלו.....
יואל שתרוג
I padrino : Brucia la terra
