יולי 2024 בוקר פריזאי אפרפר וקריר. משוטט לאורך תעלת סן מרטן
הנייד מצלצל, קול צרוד, "בוקר טוב יואל... אדית, אדית פיאף, רצית שנתאם, אז ניפגש הערב "בבר דה לה פלאס" -
כיכר קטנה, ביסטרו פינתי, היא ישבה בסמוך לבר, שמלה שחורה צעיף אדום, זיהתה אותי עומד בכניסה. בתנועת יד קצרה וחיוך גדול הזמינה אותי לשבת מולה.
"אני זוכרת את שיחתנו האחרונה. נקודת ההתחלה שלי הייתה לא משהו,
אמא שלי נטשה אותי אצל סבתי שניהלה בית בושת ולימים כאן לצד הבר הזה החלה הקריירה המוזיקלית שלי.
זמרת רחוב צעירה, חסרת ביטחון וניסיון, נמוכה ( 142 ס"מ) לא יפה, (כן אני מודעת למגבלות שלי) קול צרוד ומחוספס, קהל שרובו שיכורים גסי רוח, שדיברו בקולי קולות ובכלל לא הקשיבו לי. התשלום היה מזערי אבל בתוך תוכי ידעתי שיום אחד זה יקרה...
וזה קרה! עבודה מאומצת, התמדה, חברים שעזרו ותמכו. והכי חשוב לאורך הדרך, לרגע אחד לא שכחתי את נקודת הפתיחה, מי אני ומאיפה צמחתי.
החיים לא זימנו לי חיים בוורוד, בהתחלה האתגר היה הישרדות,
בהמשך הדרך זו הייתה האהבה שהניעה אותי, אהבה לעשייה, למוזיקה, לקהל, לעצמי, לחיים.
ביקשת מסר! זה כבר עלה בשיחות שלנו... ובכל זאת:
כל מה שקרה, לך, לי, היה צריך לקרות, זה הגורל, היעוד שלנו.
אני ממליצה להתנתק מהפחדים והחששות, להשליך את כל החרטות ופשוט לעשות את הצעד האחד הזה קדימה.
ולא, אני לא מתחרטת על שום דבר, לא על הטוב שנעשה לי ולא על העוול, כלל לא אכפת לי. זה כבר שולם חלף נשכח...
הצער וההנאות שלי אין לי צורך בהם. כל אלו חלפו. ואני, כל יום, אני מתחילה מחדש..."

יואל שתרוג