שישי בערב, ארוחה בגינה תל אביבית של חבר שהוא מוזיקאי ושף.
ריחות הבישול הפרסי התמזגו עם הבריזה שהגיעה מהים, פילסה את דרכה בין הבניינים וליטפה אותנו ברכות.
זה היה צפוי, אבל בכל זאת, לפני הקפה, הדי הפיצוצים הפתיעו אותנו ו"השחר עלה" שלושה ימים של אבסורד. ארץ שמחולקת על פי טווח התותחים.
שיגרה מתוחה לצד דאגה וחוסר אונים. ובעוטף (מילה מוזרה) הציבו לפני שנים מיגוניות שמשרות עלי אשליה של ביטחון כשנוסע דרומה בין שדרות לחולית.
ארץ אחרת, כביש צר שחוצה שדות ירוקים, מרחבים אין סופיים ולצידי הדרך בכל צומת מיגונית צבעונית, יצירת אמנות.
מזה שנים רבות אליסף מיארה (אמן מוכשר תושב מושב שוקדה), מצייר על המיגוניות הפזורות בכבישי עוטף עזה, וכמו קוסם, הופך את מבני הבטון האפורים והלא שייכים ליצירה ייחודית המשתלבת עם הנוף, במציאות עגומה.
מעין סימני דרך המשקפים את סיפור תושבי הדרום החיים כבר שנים רבות בין עובדה לאגדה, בין תקווה לאשליה, בין טרוף לחוסר שפיות, עד הסבב הבא!
משפט השבוע
"כל אחד, לפעמים, שורק בחושך, זה נעים, זה תמים לשרוק בחושך
גם אני לעצמי, גם אחר במקומי כל אחד קצת פוחד לבד בחושך, כל אחד קצת בודד בתוך החושך
שום דבר באמת, רק טיפה לא שקט תיכף זה יעבור תיכף ידליקו אור"
יענקל'ה רוטבליט
