23:50 לקראת סוף מופע בצפון, שיר אחרון, אני מרגיש שהעייפות משתלטת עלי, קרדיטים, מחיאות כפיים, אני יורד מהבמה, מודה ונפרד מההרכב המוזיקלי.
שוטף פנים נכנס לרכב מפעיל את הוויז לוחץ בית. הוויז בוחר את המסלול הקצר ומודיע לי:3 שעות נסיעה.
בודק שוב, יש עבודות בדרך.עושה חישוב מהיר לפני 3:00 לפנות בוקר לא אגיע הביתה. מתלבט אולי להישאר בצפון...
יוצא לדרך, לאחר שעת נסיעה מתחיל לחפש בית קפה שפתוח בלילה, הכל סגור, עוצר בצד הדרך שוטף שוב את הפנים, מגביר את עוצמת המוזיקה וממשיך.1:45
בתחנת הדלק שבצומת מזהה קפה פתוח, פותח את הדלת מתיישב, מעיף מבט בוויז מחפש אולי יש מסלול חלופי.
לפתע היא נעמדת מולי, אני מרים את הראש ונתקע בחיוך שלה. צעירה, בגיל של הבת הקטנה שלי, עומדת לצד השולחן ומחייכת.
"בוקר טוב - מה להביא לך?" אני שותק, תקוע בחיוך..... חושב לעצמי "זה בדיוק מה שהייתי צריך חיוך שכזה", אני מתעשת,
"אספרסו כפול הכי חזק שאת יכולה להכין". היא חוזרת עם הקפה ואותו החיוך, "אתה הלקוח הראשון בשעה האחרונה, חשבתי לסגור ולחזור הביתה, אני מתחילה ללמוד מחר מוקדם" אני מתעניין בת כמה היא, מאיפה ומה היא לומדת?
היא יושבת לצידי, 23 מהקיבוץ שמעבר לכביש, תקשורת" אני מקשיב, לוקח לגימה מהקפה,
"יש לי בת בגיל שלך, היא כרגע מטיילת במזרח"
השיחה קלחה וגלשה עד סוף הקפה, שילמתי, הודיתי, היא חייכה שוב.
יצאתי טעון במנת קופאין, מחשבות ובחיוך שלה שהחזיקו אותי ער עד הבית.
מסתבר שחיוך שבא באמת מהלב - יש בו כוח אדיר והוא יכול לחולל פלאים.

יואל שתרוג - אדמה יוצרת