שלום חברים, צלמים, ושוחרי אמנות
כשנשאלת השאלה: "הי יואל מה שלומך?", יש שתיקה קצרה לפני שעונה, מתלבט האם באמת לשתף במה שלומי או לשלוף את הקלישאה "הייאוש נעשה יותר נוח"
הייאוש הזה הוא אמיתי והוא אישי. מנסה לצאת מהמעגל של חוסר העשייה בדברים קטנים ששומרים על השפיות:
אני צועד כל בוקר ביער שצמוד לביתי, מצלם, כותב, מקשיב, לומד לבשל (לא לבנות על זה יותר מידי), מתקן, משפץ, מפרק (לא תמיד מצליח להרכיב בחזרה) מסדר, ממיין, נפרד מחפצים שאין לי צורך בהם ולמדתי להבדיל בעמדת המיחזור בין הפח לאריזות מתכלות ובין הפח המיועד לפלסטיק.
בין הצעידה ביער, לבין פירוק מאוור תקרה שלא תקין זמן רב, עולה בי המחשבה שאולי הגיע הזמן לשינוי בהתייחסות שלי לחיים, שהגיע הזמן להפנים שאין חשיבות למה שהאמנתי שצריך לקרות. לאט לאט מתרגלים. התחלתי למצוא גם את היתרונות בשגרה הזו, בועה שלשקט בימים של רעש, השלמה. מנסה להמציא את עצמי בכל יום מחדש: בניתי הרצאות המיועדות לחוגי בית ולשטחים פתוחים (גם בלי מקרן) וזה הולך לא רע...
אז מה צריך בן אדם יותר מזה? כנראה שיותר! חסרים לי האולמות המלאים, מרכזי התרבות, סדנאות הצילום, המפגש האנושי, העשייה היצירה וחופש הפעולה – בתוך האידיליה הזו הפנמתי שלהתרגל לייאוש מפחיד יותר מהייאוש עצמו.
משפט השבוע
"איבדנו את התקווה, אסור לאבד את הייאוש"
אפרים קישון
כתבת השבוע
"אבסורד ככל שזה יישמע, האבסורדיות שבקיום עוזרת לנו להגיע למשמעות"
האם אנחנו יצורים רציונליים או פועלים בשרירותיות של יד המקרה? האם יש משמעות גדולה שמכוונת את קיומנו או שהחיפוש אחריה חסר תוחלת?
המלצת השבוע
DorotheaLange Words & Pictures
במבצע מיוחד למנויי אדמה בשיתוף המגדלור - 297 ש"ח/ במקום 330 שקלים.
על הסינתזה הייחודית של מילה ודימוי בצילום הדוקומנטרי, הפוליטי, האמיץ של דורותיאה לאנג (1965-1895), שהגדיר את האיקונוגרפיה של ארצות הברית מתקופת השפל הגדול בשנותה שלושים של המאה עשרים והלאה..
שבת שלום יואל שתרוג וצוות אדמה
"יצאת שוב אידיוט, קנית אשליה. זה לא יכול להיות, בכל זאת זה היה. הרגשת משודרג, לבשת ערב חג אז מה הבעיה? פתאום הקסם פג והחכה לדג אמרה אתה שלי..."
