דצמבר 1964 היה קר במיוחד באמסטרדם. ז'אק קבע איתי שניפגש השכם בבוקר בסמוך לרציפים של הנמל.
למחרת בבוקר צעדתי בין מחסני הנמל, יום מעונן, אור אפרפר, הגלים נשברו על המזח וטלטלו את סירות הדייגים שפרקו ארגזים.
הוא כבר היה שם, נשען על מעקה מעץ מתקלף, בדל סיגריה כבויה בזווית פיו, דילג על ה"בוקר טוב" ופתח
‍"תקשיב! ביקשת הסברים, הנה הכל כאן פרוש לפניך, הנמל הזה משקף את חיי בתקופה האחרונה, את התחושות, הכאב, האכזבה והתסכולים שלי".
‍התבוננתי בו ואז הסתכלתי סביב.המולת דייגים שחזרו מלילה סוער בלב ים, ריח חריף של מלח ודגים, זוהמה ומספר פרוצות שניסו ללכוד לקוח מזדמן. וז'אק המשיך:
"תסתכל על האנשים האלה, אומללים בעלי יצרים כאלו שהרוכסן שלהם אינו יכול להיסגר.
בוקר והם כבר שיכורים מיין זול שלא מצליח להשכיח את החיים שלהם המתנדנדים על אונייה. מנסים עם עוד לגימה להדחיק את החולשות שלהם, ואת ההתנהגות הכוחנית והגסה".
‍ז'אק ניסה להדליק שוב את הסיגריה שבפיו, הרוח כיבתה את המצית והוא המשיך,
‍"התשוקה כאן רומסת את האהבה, בולעת את הרגש, מרסקת אותו לרסיסים. אין רגש, חמלה, או תקווה. הנמל הזה משקף אותי ואת הטבע האנושי.
כל אדם לעצמו, שם בנמל, כמו בחיים, כמו שמרגישים עמוק, עמוק בפנים".
‍חלפו שנים רבות חזרתי לנמל בזמן אחר של חיי, בוגר, אופטימי, מפוקח.
בבוקר קיצי בהיר ונעים שוטטנו בין רציפי הנמל כשאני מוקף באהבה ובאנשים הכי יקרים לי. הנמל השתנה, נקי מסודר, הפרוצות עברו לסמטה צבעונית במרכז העיר.
התנצלתי, אני צריך כמה דקות לבד, התרחקתי מהם הוצאתי את המצלמה צעדתי בין הרציפים, לצד תרנים מתנדנדים ועוגנים חלודים והמילים של ז'אק הדהדו בראשי
‍"כל אדם לעצמו, שם בנמל, כמו בחיים, כמו שמרגישים עמוק, עמוק בפנים"."
והן קיבלו משמעות חדשה.

שבת שלום - יואל שתרוג - אדמה יוצרת