אני אוהב את בית הקפה הזה כי הקפה שלהם משובח והוא ממוקם בדרך שלי צפונה, ביציאה מהכביש הראשי, בפינה חבויה ושקטה למרגלות הכרמל.
אני אוהב את הקפה הזה כי הם מעסיקים אנשים "בעלי צרכים מיוחדים".
צוות נפלא של צעירים עם רגישות מופלאה. לבושים בשחור עם סינר חום, עם חיוך גדול ואוהב הם מברכים את כל מי שנכנס לבית הקפה,
הם זוכרים את השם של כל אחד מהאורחים הקבועים והם זוכרים איך הוא אוהב את הקפה שלו ומה ליד. מנהל המשמרת עם סבלנות, אין סופית, אהבה וחיוך מסביר להם מי הזמין את האספרסו הכפול, למי הקרואסון שקדים. 8:00 בבוקר,
המלצר שלי מגיש לי את הקפה ונשאר לצידי.
הוא מתעניין: מי אני, מה אני עושה ומאיפה הגעתי, הוא מקשיב, (באמת מקשיב) מחייך, נפתח, משתף ומתפתחת שיחה שאותי מאוד מרגשת.
הוא ממשיך ללקוח הבא
ואני מתבונן מהצד ומקבל שיעור נוסף לחיים: לא לשפוט - ללמוד!
בכל מקום, בית קפה, זה מקום בו אני מאפשר לעצמי בכל פעם, ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמי מחדש.
(יוניקו קפה - בית קפה - ובית קלייה בוטיק - בכניסה ליגור)
משפט השבוע
"פגישה בין שני בני אדם כמוה כתרכובת חומר כימי אחד עם משנהו.
אם יש תגובה לתרכובת, משתנים שני הצדדים"
קארל יונג
Nolwenn Leroy & Renaud Capuçon - "Calling You" (from Bagdad Café)
