אחרי השיחה הקשה, הוא הבין שזה הסוף, היא הטיחה בו הכל: הפרש הגיל, המריבות, השתיקות, לימודי המשחק שלא מצאו חן בעיניו.
היא טרקה את הדלת נסערת ונסעה להורים שלה בכפר. אני צריכה שקט למספר ימים "להתארגן למציאות החדשה" כך היא הסבירה.
חלף שבוע קשה בלי שום תקשורת, הוא ידע שהיא קופצת לביקור קצר, אסף מספר חפצים שהשאירה בדירה.
הרכבת נעצרה בחריקה בתחנה, הוא חיכה בצד, הדלתות נפתחו, המולה, אנשים ירדו וצעדו לכיוון דלת היציאה.
היא לא הייתה שם.... כשרוב הנוסעים כבר עזבו את הרציף, היא הופיעה לפתע בקצה, יפה מתמיד, שמלה לבנה, תיק צד תואם, צעדה לקראתו בצעדים קטנים ומדודים,
כשחלפה על פני דוכן הכרטיסים נעצרה לרגע מהוססת, הם החליפו מבטים ואז לפתע היא רצה לזרועותיו.
הם עמדו חבוקים זמן רב. שתיקה, מבט עמוק לתוך עיניו, היא נשקה לו ואמרה "חזרתי, הבנתי שאני רוצה לחיות למען הדבר שאני מאמינה בו, גם אם יש קשיים בדרך.
אני אוהבת אותך, נעבור יחד גם את המשבר הזה". שלובי ידיים הם יצאו מהתחנה - סוף!
ואני תוהה איך יסתיים הספר שלי? לפני שמתחיל לכתוב מחפש סוף, ספר מתחילים לכתוב מהסוף, הסוף זה מה שנשאר כשמסיימים לקרוא.
הסוף צריך להתכתב עם הפתיח. אז חשבתי לסיים את הספר שעוד לא כתבתי עם:
"הם חיים באושר ובעושר עד היום.... ותודה שלקחתם חלק במסע המפותל של חייו גם אם דלגתם וקראתם רק את הסוף זה בסדר - מעריך".
או במחשבה שנייה הרבה יותר מתאים לי:" בשבילך , למענך.. היה שווה לחיות". סוף! -
ספר, זה כל הסיפור.
"שב עמי ונחריש לנו יחד ואסתיר על כתפיך עיני ואשכח השמחה והפחד ואשכח את חיי"
